מחוברת

לפני שנים רבות, כשעוד הייתי נערה, ניטע בי החלום להיות סופרת. 
אולי זה קרה כי מאוד אהבתי לקרוא, אולי זה קרה בגלל חוויות קשות שחוויתי,

ורציתי שמישהו ישמע את הסיפור שלי.
אני לא יודעת להגיד למה בדיוק.
אבל החלום הזה ליווה אותי שנים רבות. 
הייתי מצטיינת השכבה במגמת ספרות, למדתי ספרות עברית באוניברסיטה, נרשמתי לסדנאות כתיבה, 
הצבתי לעצמי מטרה כתובה שעד גיל 30 אוציא ספר.

הייתי ״על זה״.

גיל 30 חלף עבר לו והחלום גווע.

״אין לי סיפור מעניין״, ״מי אני שאכתוב ספר?״, 
״כל כך הרבה ספרים חדשים מתפרסמים כל הזמן״,

״למה שיקראו דווקא את הספר שלי?״.
קולות החלו להסית אותי מבפנים. כנגדי.
 

וויתרתי על החלום.

אבל בגיל 41 משהו התעורר בי.  

התעורר בי חוסר שקט. שאלות שצצו. דחף פנימי חזק.
עוד לא ידעתי לאן זה ייקח אותי כשנחשפתי ״במקרה״ לקורס כתיבה נוסף. 

ברגע שהתחילו הלימודים ידעתי שהגיע הזמן. 
שזו יריית הפתיחה להגשמת החלום שלי. 
התחלתי לכתוב.
מי שכבר כתב ספר שהתבשל בו הרבה זמן יודע שמדובר בסוג של דיבוק. 
ישבתי ימים ולילות ופשוט שפכתי הכל על הנייר. 
הדברים יצאו ממני בשטף של מילים שלא עצרתי אפילו לעבד. 

זמנו של הסיפור הבשיל והגיע, והוא השתוקק לצאת דרכי אל העולם ולהוציא מסר חזק לעולם. 
 הספר ״נסיכה של אבא״ ריפא אותי.

הוא ממשיך לרפא אנשים אחרים.

גם היום, שנתיים וחצי לאחר הוצאת הספר, אני ממשיכה לקבל תגובות כל כך מרגשות

מאנשים שקראו אותו.

תגובות שמספרות איך הם הפכו להורים טובים יותר.

איך הם השלימו עם הילד/ה הקטנ/ה שבתוכם, זה שהיה זקוק לאישור ולחמלה.

​