שתיקה

כבר כמה שנים שאני שותקת.

קצת מצחיק אותי כשאנשים אומרים לי שאני אדם כותב כי ככה זוכרים אותי, אבל אם היו בודקים לעומק היו מגלים שלא כתבתי כלום כבר למעלה משנתיים.

אני, שהכתיבה היא מתנה בשבילי, ריפוי, חיבור, שתקתי וצילמתי, שתקתי וציירתי, שתקתי ועשיתי בינג׳ בנטפליקס.

לאחרונה אני מבררת לגבי כל מיני מסגרות וסדנאות כתיבה שיעזרו לי לצאת משם, אבל אני יודעת מה תוקע אותי באמת. הוייב הזה שהיה בתגובה ההיא כשכתבתי את הפוסט הכי חשוף בחיים שלי. חשבתי שזה לא השפיע ונתמכתי באלפי התגובות החיוביות, אבל זו ששלחה אותי לטיפול ואת הילדים לרווחה (בתאוריה כמובן) צילקה אותי חזק. סתמה לי את הפה. נבהלתי כשפנו אליי מתוכנית הבוקר ומתוכנית הרדיו ומאלפי התגובות מהשיתופים עד שכיביתי הכל והבנתי כמה כוח יש לי. למילים שלי.

והחלטתי לשתוק.

סתמתי לי את הפה.

סיפרתי לעצמי סיפורים שאני כבר לא צריכה את השיתופים, את התגובות, שטוב לי בלבד והקטן שלי.

שלא כל העולם צריך לדעת מה עובר עליי. שעברתי את התקופה הזו ועכשיו זו אני עם עצמי.

והרי אני כותבת לעצמי כל יום כמעט במחברת הקישקושים. בכתב מופרע ובלתי קריא ששופך את כל הזעם. אבל הכתיבה האמיתית, הזו, שעוברת ליטוש ויוצאת כמו שיר, נקברה בתוכי בתחושה של לא רצויה ולא הכרחית.

אתמול השתתפתי בסדנת כתיבה מקסימה (הי גאיה קורן:) והיא דיברה על הטוקבקים. גם קרן פלס בהרצאה שלה דיברה עליהם. שתי נשים חזקות שספגו ביקורות רצחניות, וממשיכות לבטא את עצמן. למרות ועל אף.

חשבתי על עצמי, על איך הפחד ניצח אותי, להרבה הרבה זמן.

ומצחיק שקוראים לי אמיצה.

חשבתי על האנושות, שתמיד מכילה את הרוע הזה לצד הטוב, ואנשים ממשיכים להתקיים בידיעה שהם יכולים להתמודד איתו. בעיקר החזקים מבינהם.

וקוראים לי אמיצה.

אני רוצה להיות אמיצה.

אני רוצה לשבת מול המחשב בפינת העבודה ובבתי הקפה ולכתוב ולפרוק ולקבל תגובות של ״כתבת אותי!״

אני רוצה להרגיש משמעותית ולהשאיר אחרי משהו שימשיך להתקיים גם כשכבר לא אהיה.

אני רוצה להיות אני ולהגשים את כל גווני.

כולל הכתיבה. החלום שלי. התשוקה שלי.