״את חווית טראומה מתמשכת ונראה שעכשיו את סובלת מפוסט טראומה״.
בקושי החנקתי את החיוך שעלה לי למשמע הצמד ״פוסט טראומה״ מכוון אליי.
פוסט טראומה זה להלומי קרב, ניצולי תאונות דרכים, אנשים שעברו אונס או התעללות קיצונית.
מה לי ולכל אלו.
אבל ידעתי שהיא אמורה לרשום דו״ח שיקבע אם אני זכאית להמשך הטיפול דרך קופת החולים , אז זרמתי עם זה.
״בעצם, כילדה, היה בך פחד איום מכך שאבא שלך יהרוג אותך. אבל מכיוון שהיית צריכה ללכת לבית הספר, להתקלח, להמשיך לתפקד, הפחד הזה הודחק ונשאר בתת מודע, כשהוא מלווה אותך הרבה הרבה זמן״.
החיוך התפוגג.
זה היה מוזר להקשיב לניתוח כזה.
ועוד יותר היה לי מוזר איך עברו כל כך הרבה שנים מאז שהלכתי לטיפול פסיכולוגי.
״את נמנעת מדברים שמזכירים לך את העבר?״
רציתי להגיד לא.
אבל נזכרתי בפחד הקיומי שתקף אותי כשכתבתי את הספר. אשכרה פחדתי שאבא שלי ידפוק על הדלת ויהרוג אותי. נזכרתי איך אני מרגישה כשמישהו צועק, גם אם זה מישהו שאני לא מכירה, איך הגוף שלי מתכווץ ורוצה לברוח משם. נזכרתי ברגע הזה בכל יום, כשהבנים שלי מתחילים את ההתגוששות היומית שמלווה כמובן בצעקות, איך למרות ההבנה שלי וכל הדרכות ההורים שעברתי, עדיין אני נמלאת אימה ובורחת.
נזכרתי איך אני מפחדת מאנשים כועסים, ואיך אני אעשה הכל כדי שלא יכעסו עליי. המחשבה שמישהו כועס עליי היא בלתי נסבלת בעיני, ולא מהמקום המנומס, מהמקום הקיומי. תמיד תהיתי איך עורכי דין ואנשים שמתעסקים בפליליים חיים בשלום ובשלווה כשהם יודעים שכל כך הרבה אנשים כועסים עליהם ויכולים לפגוע בהם.
בעיני איש כועס הוא איש פוגע. מאיים. מפחיד.
״אז נתחיל משבוע הבא באותה שעה״.
אמרתי יפה תודה והלכתי מהורהרת. תוהה איך חשבתי לעצמי והאמנתי שכל מסעות המודעות העצמית שעברתי המלווים בסיסמא ״זה כמו 10 שנים אצל פסיכולוג!״ בעצם מלווים בהכרזה חלולה מתוכן ואפילו מסוכנת. בגלל שהאמנתי לה, לא הלכתי לפסיכולוג, למרות שיש בי כל כך הרבה מקומות שעדיין זקוקים לטיפול.
אז קופת החולים אישרה ואני יוצאת לדרך מעניינת של חקירה עצמית והתמודדות עם דברים ושאלות שייקחו אותי לשלב הבא של הריפוי, וכמה שמוזר לי להגיד את זה, אני הולכת להתמודד עם הפוסט טראומה שלי.
Comments