מרצה

צלמת מופלאה: קרן שם טוב חיימוביץ

אני כבר לא מרצה.

לפחות לא כמו פעם.

בעברי (הממש לא רחוק) כל ההוויה שלי הייתה

שאנשים סביבי יהיו מרוצים ממני, יאהבו אותי, יאשרו אותי.

הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שזה יקרה.

התאמתי עצמי אליהם, דיברתי בשפתם, התלבשתי בסגנונם.

איבדתי את עצמי שוב ושוב רק כדי

שהוא והיא והם יראו בי אותם ויאהבו אותי.

גדלתי קצת, ועוד קצת.

היום אני יודעת שאני טיפוס מרצה

ואני שוברת לעצמי לאט לאט את האמונה וההרגל לעשות זאת.

אבל לפעמים, פה ושם, כשאני לא שמה לב

או במצב רוח לא הכי הכי, או כשמישהו שאני אוהבת

עומד מולי וזקוק למשהו,

אני בשניה חוזרת להיות ההיא.

ששמה עצמה בצד, את הזמן שלה, את הרצונות שלה,

ועושה הכל.

כדי שההוא שבחר בי כלקוח יהיה מרוצה.

כדי שההיא שקצת עצובה תרגיש טוב עם עצמה.

כדי שההם שנתנו לי כל כך הרבה ירגישו שהם

קיבלו משהו בחזרה.

ובכל פעם שאני מרצה מישהו ממקום כזה,

חתיכה קטנה נושרת ממני.

חתיכה שברירית של אהבה עצמית.

האתגר הכי גדול הוא מול אנשים שאני אוהבת.

אלו שאני רוצה יותר מכל שיהיו מאושרים, שירגישו טוב.

אבל בסופו של יום, כשאני מוצאת עצמי ממררת בבכי

ומרגישה ריקה וכועסת,

על הזמן שלא ישוב, על הסיטואציה שנכפתה עליי,

על דברים שלא באמת רציתי לעשות,

אני יודעת שזו לא הדרך.

אני לומדת שגם מול האהובים והחשובים שלי

אני רוצה קודם כל להקשיב לעצמי,

לעשות מה שעושה לי טוב

למלא את הצרכים שלי, לכבד את הזמן שלי.

ובכך אני גם משחררת אותם לעשות אותו הדבר.