סיפור קטן על האחזות ושינוי

ממש לא מזמן הערמה הזו הייתה עצי אורן זקופים ואצילים.

עצים שחלפתי על פניהם בכל צעדת יער שלי. לפעמים בדקתי אם יש פטריות למרגלותיהם, לפעמים ראיתי זחלים שעירים על ענפיהם, לפעמים פשוט חייכתי אליהם והודיתי להם בליבי על הצל והאנרגיה הירוקה שהם מפיצים.

יום אחד שמעתי את המסורים.

כשירדתי ליער וראיתי את העצים הכרותים לא ידעתי את נפשי מרוב צער וכאב.

בכיתי, כמה בכיתי, וצעקתי על פקחי קק״ל, וסיפרתי על זה לכל מי שהיה מוכן לשמוע.

והתאבלתי.

ממש כמו על אדם אהוב שאני אוהבת ומכירה ממש טוב,

שהפך לגזע כרות ואז לערמה של כלום.

לזמן מה נמנעתי מלרדת אל היער. לא יכולתי לשאת את הכאב.

עד כדי כך הוא היה נורא. (מי שמכיר אותי יודע שהיער הוא חלק בלתי נפרד מחיי)

אבל הבוקר השמש זרחה והאוויר הקריר שמבשר על גשם קרוב קראו לי לרדת אל היער. הבוקר חיכתה לי הפתעה.

הכאב נעלם.

הערמה היא רק ערמה, ומכל עבר ראיתי פרחים כל כך יפים. עצים מקומיים שנסתרו בצל האורנים עד עכשיו,

ציפורים צייצו, הרוח נשבה והשלוליות היו שמחות.

ואז הבנתי.

אני נאחזת. בעיקר כשטוב לי, אז אני נאחזת ממש חזק.

כל כך חזק שמתפללת שכלום לא ישתנה, שכלום לא יילקח ממני, עכשיו כשכל כך כל כך טוב לי.

אבל שינוי הוא חלק, אם לא השלם.

החיים הם שינוי אחד גדול.

לפעמים חד וכואב ולפעמים איטי ולא מורגש כמעט.

אבל קורה.

וטבע, הוא בעצם מילה נרדפת לשינוי.

והרי כל שנה פרחים אחרים כובשים את הצמרת, כל שנה פרפרים אחרים מבקרים, כל שנה עצים נופלים וקמים ונשרפים ומלבלבים. והטבע לא עוצר ומתאבל וחושב על מה קרה, הטבע ממשיך לחיות ולצמוח ולפרוח. כאילו כלום. כאילו שזה טבעי.

הטבע הוא חגיגה אחת גדולה של שינוי.

וכשהבנתי את זה חייכתי.

ראיתי שאחר כך יש עוד טוב. הוא לא נגמר, רק מתחלף במשהו אחר.

ואחרי שמסיימים להתאבל על זה שהיה, פתוחים לקבל את זה שישנו, ואת זה שיבוא.

הבוקר ראיתי ערמה של עצים שנגרסו ופעם גרמו לי המון שמחה. חייכתי אל הערמה והודיתי לה.

ואז צילמתי פרח. ועץ. ושלולית.

והחכמתי.