שקטה

שנים ששיתפתי. כל הגיג, כל תחושה או רגש סוער מיד הופיעו לעיני כולם על דפי הפייסבוק. אנשים שקרובים אליי תהו על כך, ביקרו, לפעמים נזפו בי, למה את צריכה להוציא הכל החוצה ולחשוף את עצמך בצורה כזו?

זה היה חזק ממני. מין דחף פנימי שלא נרגע עד שהרגש המביש היה בחוץ, תלוי ומתנפנף לעיני כולם.

שיראו, שידעו, שלא אסתיר יותר.

וכך הוצאתי כביסה אחר כביסה, בושה אחר בושה, תליתי על חבל הפייסבוק וכולם ראו והגיבו. לפעמים שפטו, לפעמים שלחו אותי לטיפולים והרבה פעמים פשוט חיבקו

(ואפילו הודו בביישנות ובפרטי שגם אצלם זה ככה). בלי לשים לב זה הלך ודעך. כמו דברים אחרים שדועכים לנו בחיים מיום ליום בשקט בשקט,

עד שיום אחד אנחנו מגלים שזה איננו עוד, ועצוב לנו שכך.

הדחף הלך ודעך ואני המשכתי להרגיש אבל פחות בבושה ויותר במודעות,

הרבה יותר בקבלה ובאפשור.

וכשהרגשתי בכיתי, כתבתי לעצמי, דיברתי עם חברות.

וזה עבר. והייתה פחות דרמה.

כבר לא הרגשתי צורך לשפוך הכל החוצה. לשתף את כולם, להפסיק להתבייש.

בהתחלה זה הציק לי.

מי אני ואיפה זו שלא פחדה לדבר את ליבה החוצה?

ואם ישכחו אותי? ואם אאבד את הכובע הזה שדווקא חיבבתי מאוד?

ככל שהזמן עבר קיבלתי והשלמתי עם זה. למדתי שלא מתווכחים עם המציאות.

אז אני שקטה.

וחיה יותר מחוץ לפריים, עם יותר קרני שמש, עננים וצבעי פרחים.

לומדת להאט את הרגע שזו אמנות בפני עצמה.

חברה טובה אפילו אמרה לי שזה סימן טוב,

שאולי פשוט פחות כואב לי בפנים.