wannabe.
מילה אמריקאית ומצחיקה שהומצאה למי שרוצה להיות כמו מישהו אחר.
לפני כמה זמן איבחנתי את עצמי ככזו. אבל ממש.
זה התחיל בחווית הקריאה שלי כשהייתי ילדה/נערה. כל כך הזדהתי עם הגיבורות של הסיפורים שקראתי (אהבתי מאוד ספרות נשים בעיקר) שבמשך תקופה מסויימת התהלכתי כאילו אני היא אותה גיבורת ספר נערצת ואמיצה.
כשהגיעה הטלוויזיה הצבעונית (כן כן, אני ממש גדולה) ונתקלתי בבוורלי הילס או סדרות נוער אחרות, חיפשתי גיבורה להעריץ, ולחקות כמובן.
לאחרונה גיליתי את יוטיוב ואינסטגרם ואני עוקבת אחרי כל מיני אושיות מהארץ ומחו״ל. ואני לגמרי wannabe ....
אני רוצה בית מעוצב כמו ההיא, האסתטית, אני רוצה שייממנו לי בתי מלון מפוארים כמו ההיא, הלייפ- סטייליסטית, אני רוצה לעצב אתרים ולגור בלונדון (ולהיות מגניבה) כמו ההיא, ההיפסטרית, אני רוצה לעצב את הבולט ג׳ורנל שלי ולשרבט ציורים מדהימים כמו ההיא, המוכשרת, אני רוצה להיות טבעונית ומינימליסטית ולייצר פחות אשפה כמו ההן, האידיאולוגיות הערכיות בעלות הרצון והמוטיבציה המושלמים בעיני.
אני רוצה להיות כמוהן.
ואני רואה את החפצים שסביבן, את הבגדים שהן לובשות, את הטכנולוגיות שיש להן. ואני קונה. ומחקה. ומנסה בכל כוחי להיות הן. כמוהן.
רק שאני לא.
כי אני בת 44 ואני גרה בישראל ואני מעצבת אתרים ממוצעת וציירת חובבנית ושקועה בשגרת היומיום שלי עם החופשים והחגים והאמהות וחשבון הבנק. ורק חולמת להיות כמוהן.
החלומות האלה הם לא בהכרח דבר רע.
הם ממלאים אותי בהשראה ובמוטיבציה לעשות ולהאמין וללמוד ולנוע, אבל כשההשראה עוברת את הגבול (והוא גבול דק ממש) אני הופכת להיות חקיינית. ומאבדת את הקשר לעצמי. מה מתאים לי, מה הכשרון שלי, מה אני רוצה.
ונכון שהן הרבה יותר בעיני. וזה גורם לי להרגיש לפעמים קטנה ומאוד מאוד ממוצעת.
אבל כשאני מתחילה להרגיש כיווץ במקום התרחבות אני יודעת שעברתי את הגבול.
שהפכתי להיות wannabe.
שאני צריכה לחזור לעצמי.
והדרך חזרה היא תמיד אפורה קצת, ופחות נוצצת. ואפילו קצת מבאסת.
אבל בסוף, כשאני מגיעה ונזכרת שבסה״כ אני די חמודה ודי מוכשרת ובנאדם די טוב. אני נרגעת. ומתבוססת. ודי מבסוטה מעצמי.
וכששוב משעמם לי, אני יוצאת לחפש גיבורה חדשה שתרחיב ותמלא אותי ותגרום לי להתפתח ולנוע ולהתפוצץ מרוב השראה.
עד שארגיש את הגבול.
Comments