לא מתנצלת

עדי ליניאל - לא מתנצלת

בתכל׳ס, אני טיפוס מתנצל.

תמיד האחריות היא שלי.

תמיד אבקש סליחה.

גם אם מישהו אחר נתקל בי בטעות

הסליחה הראשונה והאוטומטית תישמע מכיווני.

מתנצלת על המקום שאני תופסת

על הכסף שאני מבזבזת

על הזמן שאני לוקחת לעצמי

על המחיר שאני גובה.

זה תמיד היה שם, רק עלה לתודעה שלי בזמן האחרון ובעוצמה.

כמה התנצלות יש בקיום שלי.

כמה לא נוח ולא בטוח אני מרגישה בזכות להיות. ראויה.

ופתאום בא לי המשפט הזה.

לא מתנצלת.

הוא הולך איתי כבר שבועיים

ומלווה אותי יד ביד בסיטואציות שונות.

את לא מתנצלת.

לא על המחיר.

לא על הקניה.

לא על המקום.

לא על כשלון של אחרים.

את לא מתנצלת.

בהתחלה זה היה קשה.

ההרגל מוטבע חזק וההתנצלות

עמדה לי על קצה הלשון מיליון פעמים ביום.

אבל בכל פעם שהתאפקתי ולא התנצלתי

עוצמה מפתיעה התגנבה לתוכי.

כוח חדש ולא מוכר.

ביטחון.

גיליתי איך חיים אנשים שלא מתנצלים.

שלא לוקחים אחריות על אחרים.

שלא מרגישים צורך לרצות או לנחם אותם.

אז כבר שבועיים וקצת שאני לא מתנצלת

על דברים שאני לא צריכה להתנצל עליהם.

על טעויות של אחרים.

על רגשות של אחרים.

על פרשנות של אחרים.

ובכל פעם כזו אני הולכת זקוף יותר

מרגישה חזקה יותר.

על מה אתם מתנצלים?

כמה פעמים ביום?

האומנם הייתם צריכים להתנצל?

ותחשבו על זה:)