להרפות

ושם אני צריכה, וגם רוצה, למצוא את עצמי ולאהוב אותי.

להרפות.

זה המסר שקיבלתי כבר בשבוע שעבר.

תרפי מותק, תישעני אחורה ותני לזרם לסחוף אותך.

השבת עשיתי הכל חוץ מלהרפות.

ניסיתי לשמור על הניקיון והסדר בבית,

אספתי וניקיתי אחרי כולם.

נזפתי בילדים שיפסיקו כבר עם המסכים

ותיבלתי עם איומים וצעקות.

ייסרתי את עצמי על שלא עשיתי יוגה,

לא צעדתי, לא אכלתי בריא, לא הלכתי לים,

לא חיבקתי מספיק,

לא חייכתי מספיק,

לא עבדתי מספיק.

הכל חוץ מלהרפות.

סיכמתי עם עצמי בתחילת החופש

שאני משחררת קצת את המושכות,

בעסק, מול הילדים, מול עצמי.

מה שקרה הוא ששחררתי את המושכות

ואז ייסרתי את עצמי ייסורי גהנום.

שפטתי וכעסתי על עצמי. על כולם. על הכל.

שכחתי שלהרפות מגיע עם תוצאות לוואי

של מציאות שמשתנה, צרכים ורצונות אחרים משלי,

בית שעשוי להיות מאוד מבולגן לטעמי.

לא לקחתי בחשבון שלהרפות משמע גם לא לבקר ולשפוט.

לא אחרים ולא אותי.

להרפות משמע לאפשר למציאות חדשה להסתנן אל חיי,

גם אם היא לא מאוד נוחה או טובה לי.

השבוע אני שמה פוקוס על להרפות ובכל זאת

לשמור על הטוב בשבילי.

לשמור על הגבולות הקטנים שלי.

לשמור על אהבה עצמית.

קיץ הוא תמיד תקופה מוזרה ומאתגרת בשבילי.

משום מה בקיץ עולים מולי אתגרים עמוקי תודעה.

פעם חשבתי שזה בגלל החופש הגדול והילדים שבבית.

היום אני מבינה שזה הרבה יותר עמוק מזה.

זה להיות מול אחרים ולנסות לאהוב את מי

שמשתקפת אליי חזרה מעינהם.

במערומיה.

במערומיי.

בלי ההרגלים והשגרה ששומרים עליי עטופה ומוגנת

בלי הלבד שלי שמאפשר לי להיות מאוזנת.

בלי קרקע יציבה שהיא רק שלי, כי כולם נכנסים שם.

ושם אני צריכה, וגם רוצה, למצוא את עצמי

ולאהוב אותי.