להתאהב במה שיש

כי אני משווה את עצמי לאחרות, זה למה.

זה למה הביטחון שלי יורד ואני מתחילה להתערער.

ואז אני שואלת את עצמי - בשביל מה בכלל לעשות, ליצור, לכתוב?

והרי  ההן יהיו תמיד יותר.

זו שמתעמלת כל בוקר בשש ושותה שייק ירוק.

זו שמגדלת את הירקות שלה בעצמה.

זו שמנהלת עסק מצליח ועושה סטורי כל יום.

זו שמספר העוקבים שלה הולך וגדל ומוכפל.

זו שמקבלת מימון עבור הסרטונים שלה כי היא ״משפיענית״.

זו שמטיילת, זו שמרוויחה, זו שמקובלת.

״התחרות היא רק מול עצמך״

מהדהדים לי משפטי התפתחות אישית וזה נכון.

אם אני מסיטה לרגע את הפוקוס פנימה

אני בסה״כ די חמודה.

עושה, מצלמת, מתעמלת, ממחזרת, מטיילת בקטנה.

אבל זה משביע אותי רק לרגע.

ברגע הבא. שבו אני מרימה מבט

אני רואה יותר, ואני רוצה גם.

ואני לא יודעת איך.

וחושבת ללמוד אולי אצל מישהו

או לפנות יותר זמן.

אבל גם יודעת שהתשובה לא באמת שם.

התשובה היא להתאהב במה שיש. הכי קל להתאהב בחדש, הנוצץ, המצליח. הכי מאתגר להתאהב במוכר, באפור, בזה שעכשיו.

אבל זה מה שיש. וזה תמיד מה שיהיה.

תמיד הרחוק יהיה נוצץ והקרוב מובן מאליו, לפעמים אפילו קצת מאוס.

אבל הוא שלי, יצירתי, נעים ונוח לי, בדיוק במידה שלי.

זה התחיל מחפצים שיש לי. למדתי להתאהב בהם מחדש.

להתבונן ולחפש את הטוב ולמצוא ולהיות מופתעת ואז לשמוח בהם.

התאהבתי מחדש בעסק שלי.

אחרי שהכרזתי בדרמטיות ש״מה לי לבניית אתרים, והרי אני יוצרת!״

למדתי שגם כאן אני יוצרת, ונוגעת באנשים, ומבטאת את עצמי.

התאהבתי מחדש במשפחה שלי.

שחררתי את תמונת הנוצץ מחזוני ולמדתי לחיות כאן ועכשיו.

ולאהוב את זה, לקבל את זה, ולדעת שזה מה שיש.

וזה די טוב ומשמח.

להתאהב במה שיש, כי אני זה כל מה שיש לי.

ובסוף ההשוואה היא באמת מול עצמי. 

ולבדוק את התגובה שהייתה לי פעם מול התגובה שיש לי היום.

ואפילו שהשינוי ממש מינורי לפעמים, הוא עדיין שינוי, וגדילה וצעד ראשון בדרך חדשה.

אז מתבוננת על ההן, מתבוננת על עצמי, ומבינה שזה מה שיש.

וזה מה שתמיד יהיה לי.