מי אני ללא העסק? האחריות? הבגרות?

מי אני מתחת לכל השנים, הקמטים והאגו?

הבוקר הרגשתי צורך לחזור אליי. להסיר לרגע את כל הבגרות, השנים והאחריות ולהיזכר מי אני בלי כל אלה.

בלי העסק והאגו והאמהות והזוגיות והאחריות והבגרות והכובד שנערם עליי במשך השנים.

נזכרתי שאני אוהבת ים. ממש אוהבת לשכב על מגבת בשמש ולקרוא ספר. להרגיש את הנימנום שמביא איתו החום ומקררת אותו רוח הים. אני אוהבת את הצליל שעושים הגלים ואני אוהבת להרגיש יפה, שזופה ומושכת, למרות הבטן הרכה והנמשים הרבים.

נזכרתי שאני תמימה לפעמים, ורגישה. שאני נוטה להאמין בתום לב לאנשים ולהניח שמה שהם אומרים נכון ושהם יודעים תמיד יותר טוב ממני. תמיד האמנתי בתוך תוכי שהעולם הוא מקום מוגן ובטוח ושאנשים מבוגרים דואגים לי ושומרים עליי.

נזכרתי שאני אוהבת שלכולם טוב ושמח סביבי. שאני רוצה לעשות את כולם מאושרים. נזכרתי שאני מרגישה את האחר שעומד מולי. אני יכולה לדעת איך הוא מרגיש ולפעמים אני עושה דברים בשביל לשמח אותו.

לפעמים, בעצם הרבה פעמים, אני מוותרת על עצמי כי אני יודעת שאני אהיה בסדר, אני חזקה ויודעת להיות שמחה, וכרגע חשוב יותר שזה שמולי ירגיש טוב.

נזכרתי שאני אוהבת לצלול לספר ולשכוח מכל המציאות שסביבי לכמה שעות. שאני אוהבת להתחבר לדמות עד כדי כך שהיא הופכת לחלק ממני. תמיד אני לומדת ממנה משהו שנשאר איתי עד הספר הבא. נזכרתי שאני אוהבת לצייר ולקשקש במחברת וסתם על ניירות. בלי שאף אחד יראה או ישפוט אם זה יפה או לא.

נזכרתי שאני ביישנית. נבוכה כשכולם מסתכלים עליי ומייד מנסה להעביר את הפוקוס למישהו אחר.

נזכרתי שאני אוהבת טבע, פרחים, כלבים. תמיד אהבתי ותמיד הנוכחות שלהם עשתה לי טוב. נזכרתי שאני יכולה להרגיש אהבה לכלב עד כדי כך שעולות לי דמעות בעיניים. נזכרתי שאני אוהבת להתגלש במגלשות הכי גבוהות, הגובה והמהירות מרגשים אותי ואני אוהבת להרגיש את הפרפרים בבטן בירידה המהירה.

נזכרתי שאני יודעת לבטא את עצמי מעולה. שתמיד אנשים מצליחים להבין אותי, בעל פה או בכתב. כבר בכיתה ח׳ המורה ללשון זיהתה את זה והחמיאה לי ממש. נזכרתי שאני ממש טובה בלשון ובהבעה. וגם בספרות. נזכרתי שאני אוהת לנתח ספרים וללמוד מה המספר ניסה להגיד, או מה אני יכולה ללמוד משם.

נזכרתי שאני אוהבת אומנות. שכל כך נהניתי לשבת באודיטוריום החשוך בהר הצופים וללמוד מבוא לאומנות מודרנית כחלק מהתואר שעשיתי. אני זוכרת איך החמניות של ואן גוך והצעקה של מונק עוררו בי סערות פנימיות.

אני זוכרת שתמיד הרגשתי מוגנת ועטופה. שאלוהים שומר עליי. אפילו שהוא לא עמד במבחני האמינות שעשיתי לו כדי לבדוק אם הוא באמת קיים. למרות שאף פעם לא באמת צץ לי אפרוח על היד, תמיד ידעתי ברמה עמוקה יותר שאני מוגנת. שמישהו גדול וחכם ובעיקר אוהב, שומר עליי כל הזמן. גם כשאני מתנגשת בקצוות לפעמים כדי לראות מה יקרה.

הבוקר הסרתי מעליי אגו וניסיון וחוכמה ושנים ונזכרתי מי אני מתחת לכל אלו.

זה עשה לי טוב.