ובכל זאת, אהבתי אותו מאוד. כשהייתי קטנה אהבתי להיות ולהתארח אצלו. נראה כי משהו בי עורר בו רוך וחמלה שלא הפגין כלפי אף אדם אחר בסביבתו. בחדר שבו נהגתי לישון כשהגעתי לביקור הייתה תלויה תמונה.
תמונה בשחור לבן - צהבהב עם מלא אנשים היושבים בכמה שורות ומחייכים בקושי למצלמה.
מבוגרים. נערים ונערות. ילדים. אפילו תינוקת קטנה הייתה שם, עם שמלת מלמלה של פעם.
בכל פעם שהגעתי אליו שאלתי על התמונה.
בכל פעם הוא ענה לי בסבלנות, כאילו זו הפעם הראשונה.
״מי האנשים האלה סבא?״
״אלו היו המשפחה שלי מיידלע. האחים והאחיות שלי, ההורים שלי, הבני דודים. כל המשפחה שלי בפולין.
כולם מתו בשואה. 11 אחים היינו. והיום רק אני נשארתי. לבד.
את יודעת מה זה שואה, נכון?״
נכון. המילים והשירים העצובים האלו. והצפירה. והסיפור על התינוק שניפצו את ראשו על הקיר שלא עזב אותי.
בילדות שלי הנגישו את השואה בלי פילטרים.
״ואיך אתה לא מתת סבא? איך רק אתה נשארת?״
״אני רק רציתי לעזור להם, נסעתי לארגנטינה כדי לעבוד ולשלוח להם כסף. הייתי צעיר והם היו מאוד עניים.
רציתי לעזור להם...״
סבא שלי, האיש הקשה, היה נשבר ומנגב דמעה.
״ואז היה מאוחר מידי. הם כבר לא יכלו לצאת, ואני לא יכולתי להגיע. כולם מתו, נשרפו.״
הרבה פעמים חשבתי על סבא. איזה מזל שהוא ניצל ולא קרה לו כלום.
איזה מזל שהוא זכה ליצור משפחה ולגדל בנים וגם נכדים ונינים.
לא הבנתי למה הוא איש כל כך קשה וכשגדלתי אפילו כעסתי עליו על כך.
הרי הוא ניצל.
לא הבנתי. כמה קשה המצב היה עבורו. בחור צעיר בארץ זרה. רחוק ממשפחתו.
יודע שהם סובלים ואז נרצחים באכזריות, האחים, האחיות, הילדים הקטנים, התינוקת. ההורים, הסבא והסבתא המבוגרים, בני הדודים האהובים. עוברים התעללות אכזרית ואז נרצחים.
והוא כל כך רחוק, חסר אונים. ושורד, לבד. ונשאר לבד.
איך מרגיש אדם שנשאר לבד עם אשמה כבדה על כך שהוא בחיים וכל השאר לא?
איך מרגיש אדם שנסע כל כך רחוק כדי לעזור למשפחתו ובעצם לא יכול היה לעזור להם באמת?
איך מרגיש אדם שמריץ בראשו מליון פעמים מה היה קורה אילו? אילו באו איתו? אילו היה חוזר?
אילו היו עושים אחרת?
את הפוסט הזה אני מקדישה לזכר סבא שלי, סבא יוסף ידווב, ובוכה עליו ועבורו.
סבא שלי היה איש קשה.
היום אני מבינה למה,
היום אני בוכה במקומו.
Comments