פרפקציוניזם (ורוד הוא השחור החדש)

״את פרפקציוניסטית וזה בסדר, אבל את צריכה ללמוד לשחרר את התמונה המושלמת שלך״.

אני ? פרפקציוניסטית? איך יכול להיות? ותמיד תפסתי מעצמי דווקא קצת מחפפת בלי סבלנות לפרטים הקטנים.

אבל אחרי ההתנגדות הראשונית שהתעוררה בי למדתי שזה נכון. התמונה המושלמת שאני אוחזת בראש שלי פרפקציוניסטית להפליא.

זוגיות מושלמת. משפחה מושלמת. בית מושלם. הכל מונח במקום המדוייק, בצבע המדוייק ובהרמוניה נפלאה.

ככה לפחות זה נראה בראש שלי, ולכן כשמישהו שוטף ידיים ומטפטף בכל הבית אני מתרגזת. כשעולה בי רגש שלא תואם את התמונה הזו אני שופטת. כשנאמר משפט שלא מסתדר עם הרעיון המושלם אני נדהמת.

כמה מעייף לאחוז בתמונה מושלמת. כמה מעייף לנסות להיות מושלמת ולא להגיע לשם לעולם. כי אין בעצם כזה דבר. גם לא בטבע. וכמה הוא יפה בכל זאת.

״ככל שאת נאחזת בתמונה הזו כך את מתרחקת ממנה״ הוסיפה ואמרה לי הפסיכולוגית החכמה שלי.

נזכרתי כמה אני כועסת על היקרים לי שלא עומדים בתמונה הזו שהצבתי לי.

כמה אני מאמללת אותם בהאחזות שלי במשהו דמיוני שאני - או סרטים הוליוודים - המציאו בשבילי.

כמה תסכול, מרמור וכעס עולים בי על כל התרחקות קטנה מהתמונה ואיך אני מנפצת הכל ומתייסרת בקיצון השני, שום דבר לא מושלם כמו שרציתי. הכל שחור.

הנטייה לראות את החיים בשחור ולבן מגבילה וחונקת אותי. והרי כולי חיה בגוונים של אפור בינהם. הלבן המושלם והשחור הבולעני הם שני קצוות שאף פעם לא באמת ביקרתי בהם. תמיד היה אור בשחור וקצת כתמים בלבן.

השבוע אני מתהלכת עם המודעות החדשה הזו שקיבלתי במתנה. היכולת לא להיות ״מושלמת״. היכולת לא לכפות על מה שסביבי להיות מושלם. היכולת לשחרר אחריות מכל מה שסביבי ולאפשר למי שאני באמת להופיע שם.

לא מאמא, לא מפקדת, לא שתלטנית. רק אני.

לא מושלמת בכלל. לא חיה בבית מושלם, לא אמא מושלמת וגם לא בת זוג מושלמת. אבל משוחררת להפליא.